שהרי נפש האדם זקוקה לרוח. אנחנו חיים בתוך סיפורים, מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו, לומדים על עצמנו מסיפורים של אחרים. דבריה של אגי משעול מיטיבים לבטא את אחד מתפקידיה החשובים של הספרות: "זה משמח אותי מאד שיש לי הרבה קוראים, זה אומר שאני מצליחה בכתיבה להיות עד כדי כך "אני" כך שאחרים מוצאים בזה את עצמם" (שיחה עם ורד לי מתאריך 4/5/2012 בעיתון "הארץ"). הספרות מסבירה לקוראיה את עצמם ואת העולם, לא אגזים אם אומר שהספרות יכולה לקרב לבבות, ליצור שלום, לתקן עולם ונפש.

עלינו לחדש, להמציא את עצמנו שוב ושוב מחדש, יש להעז ולשנות, להשתנות ולהתגמש עם המציאות המשתנה. לנו, המורים לספרות, אין הזכות לשרות באזור הנוחות שלנו, לקדש רק את העבר החרוש היטב, ולהוקיר רק את המוכר. אינני אומרת להבעיר את גבעולי אשתקד, אינני מאמינה במהפכות. אבל יש להתארגן מחדש, לחשוב בפתיחות, והעיקר לא לפחד כלל לעשות מהספרות את מה שתלמידינו מצפים ממנה להיות עבורם, הזדמנות לחינוך ערכי, בדרך שמגיעה ליעד הנכון. לא פופולאריות אנחנו מחפשים. אנו, אנשי חינוך וספרות, הננו הציר שעליו מסתובבת מערכת החינוך במלוא מובן המילה. עלינו להבין זאת, להאמין בכך, ולפעול ככאלה.

ולכן בנפשנו הוא. אם לא יאהבו ספרות, לא יקראו ספרים, לא יתחברו אל שיעורי הספרות, לא נביא תועלת להם או לעצמנו, במקצוע שבחרנו להקדיש לו את חיינו, כמשמעותיים ומשפיעים.

אני נכנסת לתפקידי בתקווה לבצע אותו בצורה נכונה וראויה. אתם, המורים לספרות, הם הציבור שעבורו אני פועלת. כולנו יחד צריכים לראות לנגד עינינו את טובת הספרות במדינת ישראל, ואת טובת התלמידים שבאים בבוקר לבית הספר בשביל לשמוע מה שיש לנו לומר להם.

בברכה,
מירב בראוטבר-פסט